המחוקק מצא לנכון לחוקק מספר חוקים, אשר עוסקים באספקטים שונים של העסקת עובדים ודואגים לשמור על זכויותיהם הבסיסיות. המטרה של הגנה על זכויות עובדים במסגרת חוקי העבודה של מדינת ישראל היא לשמור על משק הוגן ותחרותי ולאפשר לשכירים ומועסקים בישראל לחיות את חייהם בכבוד וברווחה.
הלנת שכר
לדוגמא, סעיף 9 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 קובע כי שכר עבודה המשולם לעובד על בסיס חודשי יועבר אליו עד לתום החודש בגינו הוא משולם. למרות הוראה זו, אנו עדים לתופעה לפיה מעסיקים רבים נוהגים לשלם את שכר העבודה לעובדיהם ביום העשירי לחודש העוקב. על רקע זו עולה השאלה מדוע הונהג הנוהג האמור והאם יש בו הפרה של זכויות עובדים? על פי הגדרת החוק, שכר מולן – בגינו רשאי העובד לדרוש פיצויים ממעסיקו – הוא שכר שלא שולם עד ליום התשיעי שלאחר המועד בו היה אמור להשתלם (היום האחרון לחודש בגינו משולם השכר, כאמור). לפיכך, עיקוב במתן המשכורת החודשית מעבר ליום האחרון של החודש, אמנם מהווה הפרה של סעיף 9 לחוק, אולם זכאותו של העובד לדרישת פיצויי הלנת שכר תקום רק עשרה ימים לאחר ההפרה האמורה.
ישנן שתי דרכים לחישוב פיצויי הלנת השכר, כשעל פי החוק יש לבחור בדרך המניבה את הפיצוי גבוה ביותר לעובד. על פי שיטת החישוב הראשונה, הפיצוי שיהא על המעביד לשלם לעובדו יהיה חמישה אחוזים מסך השכר המולן בעבור השבוע ראשון של העיקוב בתשלום ולאחר מכן, בעד כל שבוע נוסף של עיכוב – עשרה אחוזים נוספים מהשכר המולן. לחילופין, ייתכן וסכום פיצויי הלנת השכר ייקבע על פי חישוב הפרשי ההצמדה לתקופה שבו עוקב התשלום, בתוספת עשרים אחוזים מהסך הכולל של השכר שהולן וההפרשי ההצמדה האמורים, בעבור כל חודש שנמנה בתקופת הלנת השכר.
עוד בנושא: פיטורין אחרי פחות משנה.
שכר מינימום
מבלי לפגוע באמור לעיל, חוקי העבודה מעגנים אף זכויות עובדים בכל הנוגע לשכר המינמאלי שיש לשלם להם בגין עבודתם. כך, על פי חוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987, יש לעדכן את שכר המינימום המגיע לעובד השכיר על פי השכר הממוצע במשק, אשר נקבע בהסתמך על נתוני המוסד לביטוח לאומי. שכר המינימום עודכן לאחרונה ביום 1.4.2011 ונקבע כי עובד שמלאו לו שמונה עשרה שנים יקבל משכורת חודשית בסך של כשלושת אלפים ותשע מאות שקלים, לכל הפחות, שהינם כעשרים ואחד שקלים לשעת עבודה.
אורכו של יום עבודה
בכדי למנוע ניצול של מעסיקים ועל מנת להגן על זכויות עובדים, חוקק חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, לפיו יום עבודה סטנדרטי לא יעלה על שמונה שעות עבודה. בהמשך לכך נקבע כי סך השעות המקסימליות שיכיל שבוע העבודה של עובד יעמוד על ארבעים וחמש שעות עבודה, לכל היותר. זאת ועוד, סעיף 7 לחוק קובע כי בכל שבוע על המעביד לאפשר לעובדיו מנוחה רצופה שלא תפחת משלושים ושש שעות, כאשר בכל הנוגע לעובדים יהודים יום השבת ייכלל במסגרת שעות המנוחה הנ"ל.
הרגולטור אף יצר מנגנון לפיו יש לחשב את הגמול שיינתן לעובד שיעבוד מעבר למכסת השעות היומית והשבועית. למשל, בעבור עבודה בשעה התשיעית והעשירית של יום העבודה יתווספו לעובד עשרים וחמישה אחוזים מהשכר הרגיל שהוא מקבל בעבור שעת עבודה, כאשר בגין כל שעה נוספת (קרי, משעת העבודה האחד עשרה ליום ואילך) יקבל העובד לא פחות ממאה וחמישים אחוזים משכר עבודתו הרגיל.
שמירה על זכויות עובדים מבוצעת אף במסגרת הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה שניתנים בעקבות זאת. כך, למשל, עוגנה זכות העובדים לקבלת דמי נסיעה בעבור הוצאות הנסיעה שיוציאו במהלך עבודתם. לא למותר לציין כי הזכאים לקבלת דמי נסיעה הם העובדים שלשם הגעה מביתם למקום העבודה ולהיפך, נדרשים להשתמש בכלי תחבורה ואין נפקא מינה אם מדובר בכלי תחבורה פרטי או ציבורי.
למידע נוסף:
לרשימת כל הזכויות
